<h1>הרוקח סימנים תפ"ג—תפ"ד</h1>
<h2>דף ל:</h2>
כל דבר שמכניסין בו יין של גוים לקיום כגון חבית העכו"ם צריכין עירוי ג' ימים מעת לעת או ליישנן י"ב חדש או להרתיחן ברותחין להגעילם או להחזירן לכבשן האש עד שיסירו זיפתן בין של עור בין של חרס. נודות של כותים של עור אפי' ישנים סגי בקליפת זפתן. קנקנים חדשים אפי' זפופות מותרות שאין נותנין בהן יין וחומץ כשזופפין אותן. נודות חדשים זפופות אסורות, ישנים אסורות בין זפופות בין אינן זפופות כדמשמע בפרק ב' דע"ז. דבר שאין מכניסו לקיום בין של חרס בין של עץ מותר אפי' נתן כותי יינו לזמן ארוך. וכלי חרס העשוי באלום דמצרפי וכלי חרס ירוקין אסורין אבל כלי חרס לבנים ושחורים די להם בשיכשוך אם לא נתבקעו. ואם נתן כותי יין בכלי חרס חדש אסורים דבלעי כדאמרי' גבי כסי. ואם הכניסן לכבשן האש הרי הן כחדשים כדמשמע בזבחים בפרק דם חטאת (דף צ"ו) אי לא חייס, והא דאמרי' התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם בפרק ב' דע"ז (דף ל"ד), היכא דתשמישו בחמין אי נמי באיסורא דאורייתא, אבל באיסור דרבנן די לו בהגעלה. דרש רבא בשילהי ע"ז נעוה ארתחוה. גת של חרס. ירושלמי דתרומות בפי"א תנא חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג' פעמים בחמין ודיו. ואין למדין ממנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתה קמי רבא תרומה בעון מיתה ונבילה בלאו. (ירושלמי בפרק בתרא דתרומות תניא חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ברותחין ודיו א"ל ר' יוסי ואין למידין ממנה לענין נבילה אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' אמי תרומה בעון מיתה ונבילה בלאו) ואתמר הכן א"ל כגון דא מאיליהן קבלו המעשרות. פי' בקדירה של חרס מיירי דאי בשל מתכת עיקר דינו בהגעלה אפי' בישל בה נבילה, ודוקא תרומה בזמן הזה למאן דאמר מאיליהם קבלו המעשרות סגי ליה בהגעלה משום דליכא למיגזר אטו תרומה דאורייתא, אבל תרומת חוצה לארץ בזמן שהבית קיים לא סגי בהגעלה דאיכא למיגזר משום תרומה דאורייתא כדאמר בפרק כל הבשר (דף קי"א) כי הא סברא באיסורא דרבנן כגון מין במינו בפחות מס' דאיכא למיגזר אטו מין בשאינו מינו נותן טעם דאורייתא כגון גיעולי גוים לא שרינן לכלי חרס בהגעלה. ואם תאמ' למאן דאמר קיבלו מאיליהן המעשרות למה לי הגעלה והאמר שמואל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב בפרק עד כמה (בכורות כ"ז ע"א) איכא למאן דאמר דווקא בחוצה לארץ דאפ' בזמן שבית המקדש קיים לא היתה חייבת במעשרות ולא תתחיי' כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו מקילינן לבטלה ברוב אבל תרומות ארץ ישראל בזמן הזה שתתחייב במעשרות כשיבנה בית המקדש לא מקילינן לבטלה ברוב אבל מקילינן להגעיל כלי חרס שנתבשלה בה, אבל תרומת חוצה לארץ אפי' בחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים דנוהגת מן התורה לא מקילינן להכשירו בהגעלה ואין לו תקנה אלא בשבירה. ואין תקנה לכלי חרס בהגעלה לבשל בה אחר הגעלה ולא אמרי' כשם שלא פלט מן האיסור הבלוע בתוכה על ידי הגעלה כך לא תפלוט על ידי בישול דהא איכא למאן דאמר כיון דלא גמר פליטתו בהגעלה על כל בישול ובישול יפלוט מה שנשאר בלוע בדופני הכלי על כן העידה עליו תורה דאינו יוצא מידי דופיו לעולם כדכתי' וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. וכן כלי מתכות שתשמישו על ידי האור אם הגעילו ולא ליבנו באור אם נשתמש בהן בחמין בבישול דאוסר התבשיל מטעם שכתבנו בכלי חרס ואין להם תקנה אפי' להשתמש בהן בחמין שלא על ידי האור בלא ליבון. ולכלי חרס אין להם תקנה לא בהגעלה ולא בליבון כדאמרי' בפרק כל שעה (דף ל') קדירות בפסח ישברו מפני שהסיקו בחוץ וכ"ת וליעביד ליה היסק מבפנים חייס עלה דפקעה ועמדה תורה על סוף דעתו של אדם כיון דחייס עלה לא מסיק לה כל הצורך. אבל תנור שהסיקו מבפנים אית ליה תקנה על ידי היסק. הילכך האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא דאסיר, ואי מלייה גומרי שפיר דמי. ובפרק דם חטאת (דף צ"ו) מקשי קדירות במקדש אמאי ישברו ליהדרינהו לכבשונות, פירוש בכבשונות מתחזקי ולא פקעי, לפי שאין עושין כבשונות בירושלים לאו דווקא נקט בירושלים אגב שטפיה דקא חשיב ליה בפרק מרובה (דף פ"ב) י' דברים נאמרו בירושלם נקט ליה הכא דהתם מדרבנן משום קוטרא וכי משום הכי אמר רחמנא ישברו לא מריקתן ושבירתן היה בעזרה דכתיב בהו במקום דשרי ליבונן אלא מדהעידה תורה שבירה אין תקנה אלא שבירה ש"מ מדאורייתא אין עושין כבשונות בעזרה, ובגבולין שעושין כבשונות יש תקנת כבשונות בעזרה אבל ביושנן אין להם תקנה, ואי הוה מהדר לכבשונות ועשו חדשים כאילו פנים חדשים באו לכאן, אי נמי התורה העידה עליהם שאינן יוצאין מידי דופין לעולם כמו שאר כלים שתשמישן בחמין שמגעילן והן טהורין אבל כלי חרס אע"פ שתשמישו בחמין אין להם תקנה בהגעלה אלא בליבון אם יכול להסיקו מבפנים כמו תנור ובוכיא אי נמי להחזירו לכבשן. ומסיק כלי שרת דחרס לא עבדי אפי' לרבי יהודה ובפרק הקומץ רבה ובפרק החליל (דף נ').
